<h1>לקוטי גאונים לרבינו יעקב פייתוסי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
רש"י בד"ה מודר אני ממך וכו' עד סה"ד. נ"ב או שאמ' שאני אכל לך כלומר נכסים שלך יהיו אסורים באכילה שלא אהנה מנכסיך או שאמר לו שאני טועם לך נכסים שלך יאסרו עלי ולא אהנה מהם ה"ז אסור דכה"ג יד נדרים וידות נדרים כנדרים דמי דכה"ג הוי כאדם שאוחז בכלי זה והאי גברא נמי פתח בנדרים ולא גמר ליה לכוליה נדר דעוקר נמי לא הוי אלא דאמר מודר אני ממך שלא תאכל מנכסי וכן מופרשני ממך שלא תהנה משלי וכך כולהו. גיליון.
מתני' שני אוכל לך משלך כל לך ולי שבמסכתא זו פי' משלי משלך כמו ששנינו קודם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים והרבה כיוצא בזה במכלתין האי תנא תנא ירושלמאה הוא וקיצר בלישניה ולשון שני כמו שאני. הרנב"י ז"ל תלמיד הרמב"ן ז"ל בפי' על ה' נדרים של הרב ז"ל.
היה חוכך בזה להחמיר. חוכך מלשון נתחכך בכותל א"נ מטעים הדבר אל חכו להחמיר. הרנב"י ז"ל ובפי' כתוב לקמן בגמ' חוכך להחמיר מחכה בזה להחמיר משמע כמו אם יתמהמה חכה לו.
<h2>דף ב:</h2>
רש"י בד"ה דמיתסר חפצא וכו' או בחרם דמתסר חפצא עליה ולא הוי חרם אלא כגון דאמר ככר זה עלי חרם ומשו"ה וכו'. מפ"י.
תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה וכו' וק' לעיל כשהקשה מ"ש אמאי לא מתרץ משום דנדרים וחרמים דומים להדדי תנא תרוייהו ואגבן האחרים ולא היה ק' לנו דליתני כינוי שבועות בתר נדרים ונוכל לומר דא"ה דאכתי לפי תי' זה יכול לאותובי א"ה גבי נזיר כנזיר נמי היה יכול לשנות שבועה שכן דומים זה לזה דכל נזיר אסר נפשיה מן חפצה ואגבן ליתני הנהו ולכך דלמתני תרוייהו נדר ושבועה ניחא ליה יותר להביא קרא כל נדר וכל שבועת איסר אבל למקרבינהו ניחא ליה יותר טעמא דדמו להדדי. הרא"ם ז"ל.
רש"י בד"ה הלין מפ' מאי דפתח ברישא וכו' דלא נפישי הנהו דפתח בהו ברישא מפ' הנהו דסליק מינייהו ברישא וכו'. נ"א.
<h2>דף ג.</h2>
רש"י בד"ה אלא לאו דוקא הא דאמרת דההוא דסליק מיניה מפ' ברישא זמנין דמפ' וכו'. מפ"י.
הר"ן בד"ה להיות נודר בו וכו' ולכך חידשו לשונות הללו וכו'. נ"ב ועוד מתוך שהלשון קרוב ללשון נדר גדרו חכמים להיותו כנדר שלא יטעו להתיר. הרא"ם ז"ל.
לעשות כינוי נזירות כנזירות וכו' האי דתניא לעשות כינוי נזירות כנזירות לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא דאי למ"ד לשון גוים וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל וכי אתא קרא אידות נזירות הוא דאתא כיון דאמר אהא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי ותו תרתי מנ"ל כינויין וידות אימא דאידות גרידא הוא דאתא ותו דבהיקשא דסיפא לא מזכיר כל כינויים ש"מ דברישא כדי נסבא לכינויים. ואית דמפרשי דמשו"ה לא צריכי קרא מפני שכשתגרור רגל הקו"ף דנזיק ודחי"ת דנזיח וגג דפ' דפזיח ורגל דחי"ת הוי נזיר וכיון דדמו להדדי ממילא ידעי' דכנזיר דמי. הרא"ם ז"ל.
אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וכו' א"ל דעיקר היקשא לבל תאחר איצט' דאי לבל יחל הרי נזירות בכלל נדר ותדע דאי מהיקשא אתיא לא מוקמי לה בסמוך ללאוי יתירי כדאמ' בפ' כ"ש כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמי' בלאוי יתירי ותימ' דהיאך מצינו למימר דהויא בכלל נדר דלא יחל דכתיב בראשי המטות והא לא איירי קרא אלא בדבר הנדור כדמפקי' מכי ידור נדר משא"כ בנזירות ונראה לומר דהיקשא אצטריך ללא יחל כדפי' דלא איירי קרא אלא בדבר הנדור וגם לבל תאחר ומוקמי' ללאוי יתירי דהי מינייהו מפקת. הרא"ם ז"ל.
הר"ן בד"ה הניחא למ"ד וכו' ואע"ג דאיכא למידרש וכו' נ"ב עיין תוס' סוטה דף כ"ד.
<h2>דף ג:</h2>
הר"ן בד"ה לימא קרא ליזור וכו' נ"ב ומשני נפקא ליה מנזיר להזיר דא"כ דלידות לחוד הוא דאתא לימא קרא ליזור כי היכי דאמר לנדור מאי להזיר דמשמע דעכשיו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לאחר זמן ש"מ תרתי. הרא"ם ז"ל.
משכחת לה כגון דאמר ככר זה אינו אוכל ואכלה עובר משום לא יחל דברו דקא מיחל מה שמוציא בשפתיו איני אוכל ואכל אלא בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים וכו' כדכתיב ברש"י ז"ל. בשלמא גבי נדר מוציא בשפתיו לשון אכילה דאין נדר אלא דעובר ואומר שלא אוכל ככר זו איכא בל יחל דמיחל מוצא שפתיו אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא. לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל ובל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא. בשלמא בל תאחר משכחת לה גבי נדרים דכיון שעברו עליו ג' רגלים קאי עליה בבל תאחר כדמפ' בפ"ק דר"ה אבל בל תאחר דנזיר היכי הוה אי שאמר לכשארצה לא איכא בל תאחר דכל זמן שאינו רוצה לא חל עליה נזירות ואינו מפיר דברו ולא קאי בבל תאחר דמן ההיא שעתא דקאי בה הו"ל נזיר וכל שעתא ושעתא דאכיל ושתי קאי עליה בבל תאחר דאיכא למימר סמוך לפטירתו הואי מידי דהוה על האומר לאשתו. ה"נ לאלתר הוי נזיר דילמא השתא מיית מקים ליה בבל תאחר אבל לא יאכל ולא ישתה לא קים ליה שהרי אינו נפטר עדיין וי"ל עדיין יהא נזיר. מפירש"י ישן.
כגון דאמר ככר זו עלי שהוא אסור בה משום ידות נדרים היכי משכחת לה דהאי דלא יחל לחודיה הא וכו' אמר רבא בל יחל נמי משכחת לה דאיתיה לעבור עליו בשתים דאם אכל חייב משום בל יאכל ומשום בל יחל ואם שתה וכו'. הרא"ם ז"ל.
דמן ההיא שעתא ה"ל נזיר וכו' וכיון שתלה הנזירות בדבר ספק מההיא שעתא חל עליה נזירות מספק ולא שייך למפ' איצט' קרא למעוטי ספקא כדפריך בפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב דיונה דהתם אפשר לבררו אבל הכא אי אפשר לברר הספק כדאמ' בשלהי נזיר גבי בהרת ספק טהור דכתי' לטהרו או לטמאו אבל בבל יאכל ובל ישתה לא מוקמי' לה מספקא לחיוביה דאיכא למימר עדין יחיה ויהיה נזיר. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ד.</h2>
הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות וכו'. נ"ב הניחא לריש לקיש דאמר דלא חיילא עליה נזירות לאלתר עד שיצא מבית הקברות ויחזור ויאמר הריני נזיר צריך הוא לקבלו בשעה שהוא ראוי לחול אלא לר' יוחנן דאמר דמהשתא חייל עליה נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין אבל לענין טומאה הוא נתלה ואין חל עליו שום נזירות להתחייב עליה משום טומאה עד שיצא מבית הקברות ויקבל הזאה ג' וז' מאי בל תאחר איכא והא הוי נזיר ואית דמפ' לה בשם יצ"ה לאידך גיסא הניחא לר"ל דאמר דלא חיילא עליה נזירות לאוסרו באכילה ושתיה עד שיצא ויאמר במקום טהרה הריני נזיר ואפ"ה קאי בבל תאחר דאיכא למימר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומוטל עליו ליצא ולנדור במקום טהרה אלא לר"י דאמר חיילא עליה כלומר מיתלא תליא וקיימא דלכי משכח התי' חיילא לאלתר ולא בעי למהדר ולנדור מאי בל תאחר איכא אבל ק"ל לימא לר"י נמי איכא בל תאחר דאם עמד שם ל' יום אין עולין לו מן המנין ואין מביא קרבן טומאה כדמפ' התם. הרא"ם ז"ל.
רב אחא בריה דרב איקא אמר וכו' אית דמפרשי דמילתייהו דרב אחא בריה דרב איקא ומר זוטרא בריה דרב מרי אנזר בבית הקברות קאי וכל חד וחד מפ' מאי משום בל תאחר איכא וא"א לומר כן דהא תגלחת וקרבן תרוייהו איתנהו בכלל איסור דנזירות טהרה דאמרי' לעיל דהיינו בל תאחר דמאחר ליה לנזירות טהרה ותו לא איצט' לפרושי טפי מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בנזיר טהור נמי משכחת דאיתיה בבל תאחר. הרא"ם ז"ל.
אלא לר"ש דאמר וכו'. נ"ב אלא למ"ד עד שיזור מכל הדברים האמורים בנזיר כגון שיזיר סתם וכו' אכתי וכו' ועוד אפי' למ"ד דהיכא דהזיר נפשיה מחרצן לחוד הוי נזיר אכתי היקש למ"ל והא הך דחידושא דחמירא הוא. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ד:</h2>
הואיל ואם גילח וכו'. נ"ב דסד"א הואיל ויש קולא בנזיר כל כך דהיכא דגילח לשם א' מג' קרבנותיו חטאת ועולה ושלמים יצא ואינו צריך לחזור ולהמתין כדי נזירות אחר ולגלח לשם שלשתן בהך נמי תנהוג בו קולא ולא ליעבר עליה משום בל תאחר במס' נזיר בפ"ג מינין מוכחא מילתא דבעי תגלחת לשם קרבנות. הרא"ם ז"ל.
חטאת חלב קאתיא לכפרה. ומ"ה מיתפס בלא נדר אבל חטאת נזיר למאי כפרה קא אתיא ומאי איסור קא עבד וכיון דאלו לכפרה קאתי אמאי מיתפס בלא נדר הלכך הואיל דאית ביה חידוש מוצא הוא מכלל חטאות אחרות דדרשי' מכי דרוש ידרשנו ולא ליקום עליה בבל תאחר להכי אצט' היקשא דנדבה וא"ת והא לר"א הקפר דאמר חוטא הוא שציער עצמו מן היין ולכפרה אתי ההיא יחידאה היא. גי'. וז"ל הרא"ם ז"ל אבל חטאת נזיר למאי קאתי דמשמ' עיכוב למיעבר עליה משום בל תאחר אם יעכבנו ואפי' לר"א דאמר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי דהיינו מתן דמים אלמא דע"י חטאת הוא מותר ביין אפ"ה לא חשיב עיכוב לעבור הואיל ושתיית יין רשות עכ"ל.
והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה וכו'. ואע"ג דאמרי' בשבועות דלר"ש חטאת היא מ"מ עיקר קרבנה לאו לכפרה אתי ומצי לתרוצי דחטאת דתנא לבד מחטאת יולדת כדאמר לבד מחטאת נזיר וקמהדר חטאת יולדת להכי חשיב עיכוב דכיון דאכילת קדשים מצוה בין בבעלים בין בכהנים. הרא"ם ז"ל. וז"ל גי'. חטאת יולדת קא שריא ליה למיכל בקדשים כדאיתא בכל דוכתא אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו ובדידה כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה וא"ת חטאת הנזיר קא שריא ליה למיכל בקדשים כדתנן בפ"ג מינין אם לא היה מגלח על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום הא קתני עלה דההיא מתני' גופה ושוין שאם גילח על אחת משלשתן יצא דשלמים ועולה מתירים הקדשים נמי א"נ דיולדת קא שריא למיכל בשלמים גופייהו דמייתא משא"כ בנזיר עכ"ל.
הר"ן בד"ה א"ה היינו רישא וכו' וה"פ אא"ב וכו'. נ"ב אא"ב מודרני לחודיה אסור היינו דאשמועי' תרתי מתנייתא דקמייתא אשמועינן דכי אמר מודרני ממך שלא אוכל כדקא מתרצית לה בד"א באומר שאני אוכל לך ובמודרני ממך לחודיה לא איירי כלל ובתריית' דאשמועי' דבין שאמר שאני אוכל לך לחודיה בין אמר מודרני ממך לחודיה ה"ז אסור אא"א במתניתא בתרייתא נמי כגון דכבר אמר מודרני ממך אבל אמר מודרני לחודיה לא אמר כלום א"ה היינו רישא ותרתי בבי ל"ל למתני חדא מילתא ועוד היכי מצית מוקמת לה דמתני' קמייתא בד"א ובבתרייתא כבר אמר דאי איתא דהכי הוא אסור ל"ל אלא מדקא מפליג בינייהו ש"מ דבין הכי ובין הכי אסור ואי קשיא ותרתי מתנייתא ל"ל כדפי' קמייתא קמ"ל דכי אמר מודרני ממך שאני אוכל לך אסור ובתרייתא קמ"ל דמודרני ממך לחוד אסור ואיתא לדשמואל עכ"ל. בא"ד י"ל לעולם בשהזכיר קונם וכו'. נ"ב י"א דוקא שאני דאלו שאיני אוכל לא חייל דהאומר קונם שאין אני אוכל לך דבר שאין בו ממש הוא ואינו חל הנדר אלא בשבועה. גיליון.
ועוד אסור אסור ל"ל וכו' נ"ב עיין תו' בכורות דף ל"א ע"ב.
<h2>דף ה.</h2>
אלא הכי אימא דריב"ח מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כך נוסחת ס"י. ופרכי' והא מתני' מודרני ממך תנן דאמר סתמא ואפ"ה אוקימנא למלתיה דשמואל דאתא לפרושי למתני' דה"ק בכולן עד שיאמר וכו' אבל מודרני ממך שניהם אסורין אע"ג דאמ' סתמא והשתא ק' מתני' דהריני עליך חרם לשמואל דקתני דאין שניהם אסורין עד שיפרש הדין הוא זהו כי אמר שאיני אוכל לך אלא מעיקרא לשמואל הכי איתמר כלומר הכי מתרץ לה לדשמואל לא כדס"ד מעיקרא בכולן בין שאמר מופרשני ממך בין שאמר מודרני ממך בין שאמר מרוחקני ממך טעמא דשייך בה ואמר שאיני אוכל לך בסיפא או שאני טועם לך התם הוא דאין אסור אלא באכילה משום דשאוכל לך קאמר אבל מודרני ממך אסור בשל חבירו מותר בשלו אף לענין אכילה אי הכי לימא שמואל הכי א"ה דמוקמת טעמיה דשמואל בהכי כיון דכי לא איתמר מילתיה דשמואל הוה שמעינן דאסור דקתני במתני' אכולהו קאי בין מודרני ממך לחוד בין אמר שאני אוכל לך לחוד ומשמע נמי א' איסור אכילה וא' איסור הנאה דאמר מודרני ממך לחוד אבל אמר שאני אוכל ושאיני טוע' לך לחוד וה"ה אי פתח במודרני ממך וסיים שאני אוכל לך או שאני טועם לך התם הוא דאינו אסור אלא באכילה משמע דהשתא כי אמר שמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאין אסור אלא באכילה משמע דאסור דקתני במתני' באיסור אכילה מיירי והא ליכא למימר הכי דע"כ הא דקתני אסור סתמא א' איסור אכילה דביה עסיקינן ולעיל דמוקמינן לטעמיה דשמואל כריב"ח היינו טעמא דלא פרכינן כה"ג משום דמתני' נמי דייקא כוותיה דמדקתני אסור ולא קתני אסורין ש"מ הוא אסור וחבירו מותר אבל הכא לא דייקא מתני' כוותיה כדפי'. הג"ה לשון קצר הא מודרני ממך גרידא אסור בהנאה ואסור דמתני' קאי אתרוייהו למודרני בהנאה ולשאני אוכל באכילה א"ה דשמואל להחמיר בא ולומר דמודרני אסור אפי' בהנאה לימא הכי ואי לא אמר וכו' דמדקאמ' עד שיאמר וקאי אאסור דמתני' משמע דלהקל בא אלא אי איתמר וכו'. ואית ספרים דכתוב בהו לימא שמואל הכי ואי לא אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור בהנאה והכי מיסתבר לישנא דתלמודא אלא מדקאמר עד שיאמר משמע דלהחמיר קאי וה"ק בכולן אינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכי שנינו לעיל לשמואל אבל אמר מודרני ממך לחודיה שניהם אסורין ה"ל למפרך נמי הול"ל שמואל הכי ואי לא אמר אלא שאני אוכל לך לחודיה אין שניהם אסורין אלא הוא אסור וחברו מותר דעד שיאמר משמע לחומרא דשניהם אסורין והא דלא מק' הכי משום דפריך אחריתי הריני עליך חרם וכו' אלא וכו'. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
ליתני שאני אוכל שאני טועם וכו' ואי אמר מודרני ממך שאני אוכל ולא אמר לך אפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חברו דקא מישתעי בהדיה קאמ' דדוקא כשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל אפשר דהוי ידים מוכיחות אבל אין כן דעת רבי' ז"ל שכתב דכל היכא דלא אמר בין אמר מודרני ממך בין אמר מודרני ממך מה שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא מישתעינא בהדך אי אכילנא היום עד יום פ' משמע פ' דמודרני ממך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלא לאישתעויי בהדך אם אני אוכל עד יום פ' או אם אני אוכל היום בלשון שאני כמו אם אני. הרנב"י ז"ל. והרשב"א כתב בחי' דידים מוכיחות הוי כשיאמר מודרני ממך מה שאני אוכל ע"כ.
ש"מ בעי' ידים מוכיחות ע"כ ק' כיון דסבר שמואל דבעי' ידים מוכיחות א"כ אמאי דחיק תלמודא לימא קסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות אינן ידים ודחיק תלמודא לשנויי בשנזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר פי' ואפי' לא הוי ואדרבה ה"ל לשנויי דאה"נ כדמשמע בשמעתין וכדמשמע בפ"ק דקידושין דסבר שמואל דידים מוכיחות בעי' וצ"ל הרי את מקודשת לי וי"ל דהיינו הא דמשום שנזיר עובר לפניו פי' ואז הוו מוכיחות וליכא ספק במילתיה אבל כשאינו עובר לפניו אינם מוכיחות דאיכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר ולכך לא הוי נזיר. הרא"ם ז"ל.
מקיש ידות נזירות לנזירות וכו' ומש"ה מהדרי' ליה לכי יפליא אנזיר ולא מהדרי' ליה נמי אלהזיר ולא ליבעי היקשא משום דפשטיה דקרא בנזר נזיר קא מיירי ולא בידות אלא אנן הוא דמפקי' מיניה משום דנזר נזיר ריבויא דקרא הוא דאי בעי מצי למכתב להזיר נזיר וכיון דעיקריה דקרא בנזיר כתיב ע"כ כי יפליא אנזיר דסמיך ליה קאי ולאו אלהזיר. הרא"ם ז"ל.
רש"י בד"ה מה נזירות וכו' דכתיב כי יפליא ומתרגמי' ארי יפריש אף ידות וכו' מפ"י.
אמר לך אביי וכו' ורבא אמר וכו' לאו אביי ורבא קא מתרצי ליה אלא רבנן דתרצוה לגמ' דנדרים קא מתרצי לה אליבא דאביי ורבא כלומר יכולים הם להשיבך ולומר לך אנא דאמרי וכו' ואנא סברי דטעמייהו דרבנן ור"י כדפרישי' לה במס' גיטין בפ' המגרש דרבנן סברי לא בעי' ידים מוכיחות הלכך אע"ג דלא כתיב ודין נמי ור' יהודה סבר בעינן ידים מוכיחות הלכך טעמא דכתב ודין התם הוא דהוי גט אבל לא כתב ודין לא הוי גט אלא טעמייהו דרבנן ור' יהודה דרבנן סברי לא בעי' ידים מוכיחות ואעפ"י שלא כתב לה הרי את מגורשת ממני ש"ד ואף שאינו אלא ידות שהרי לא פי' על הגט דכיון דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ממילא ידעינן דאיהו מגרש לה והוי גט דגט כריתות בעי' והא איכא שהרי התירה לכל אדם ור"י סבר לא הוי גט עד שיהא הידים מוכיחות שהרי מגרש אותה הלכך אם כתב ודין דיהוי ליכי מנאי דמוכח השתא גט דאיהו מגרש לה הוי גט ואי לא לא הוי גט דכיון דלא מוכחא מילתא לא חשיב גט כריתות ובכמה מילי אשכחן כה"ג דבחדא דוכתא מתרצי' לה למילתא בחדא גוונא ובאידך דוכתא מתרצי' לה בחדא גוונא כי ההיא דתנן במנחות בפ' הקומץ פגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ וכו' דהתם בפ' הקומץ מוקמי לה בחד טעמא ובמס' זבחים בפ' ב"ש מוקמינן לה בטעמא אחרינא ואמרינן נמי בפ' הלוקין קסבר ר"ש לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואלו בשמעתין קמייתא דשבועות פסקינן דאין לוקין עליו. הרא"ם ז"ל.
ע"כ לא קאמר' ר"י וכו' וא"ת א"כ לאביי מתני' דאמ' לעיל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים מדקתני אוכל לך מני לא ר"י ולא רבנן וי"ל דאביי לא משמע ליה משמעותיה דלך אלא קסבר דשמואל מסברא דנפשיה הוא דקאמר הכי ודוקא משום דס"ל לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים קא מהדר אדיוקא דמסייעא ליה ולאו אליבא דר"י מפרש. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ו:</h2>
בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא וכו'. כלומר יש תורת ידות לגבי קידושין ומקודשת לידות או אין תורת ידות לגבי קידושין כלל פשיטא דחברתה נמי מקודשת דקידושין עצמן אינון דקאמר לה ואת נמי הכי משמע ואת נמי מקודשת לי ודיהיב לקמייתא כשיעור ב' פרוטות ועבדא לה שליח לקבל קידושי חברתה וכה"ג לא הוי יד אלא כגון דאמר הרי את וכו' ואמר לחברתה ואת מאי דאת"ל יש תורת יד לקידושין ה"נ אמרי' כיון דאמר לה ואת נמי דמי ותפסי בה קידושין כחברתה א"ד הא דקאמר לה ואת ה"ק לה ואת חזאי דאנא מקדישנא לה ולא תפסי בה קידושין דאין כאן יד לקידושין כלל והא מדא"ל רב פפא וכו' מכלל דפשיטא ליה לרב פפא דיש תורת יד בקידושין דהא מיגו מאי דס"ל דשמואל קא"ל לאביי כלומר הדא דא"ל ר"פ לאביי למימר דסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים מתוך דבריו דשמואל קא"ל לדבריו דשמואל קאמר דמתוך דבריו איכא למשמע דידים שאינן מוכיחות הויין ידים אלא לר"פ מספק"ל אי אית יד לקידושין כל עיקר. פי'. וז"ל הרא"ם אי נימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי דמסתמא דסיים בה הכי הרי את בש"פ דהיינו עיקרן של קידושין ואמר לה לחברתה ואת נמי ומאי תיבעי ליה לר"פ פשיטא דמקודש' דהואיל דקדשה לחברתה קידושי' גמורים הם נמי כדאמר לה ואת נמי ונתן לה ש"פ קידושין עצמן הם ופשיטא דמקודשת אלא דכה"ג מיבעיא ליה דאמר לה וכו' ואמר לחברתה ואת ולא אמר נמי וכו'. הג"ה יש יד לקידושין וכו' כלומר מי מועיל יד גבי קידושין דילפינן להו מנדרים וכו' ככתוב בהרא"ש ותמיהא לי הא כיון דאיכא דואת חזי קאמר לה לאו ידים מוכיחות נינהו והיכי אמרינן לקמן דידים מוכיחות מיבעיא ליה לר"פ וה"פ דמילתא מי אמרינן היכא דאמר ואת ואת נמי קאמר ותפסי בה קידושין הואיל וידים מוכיחות נינהו דנראין הדברים שעל דבריו הראשונים הוא מוסיף משום דידים מוכיחות הויין ידים א"ד ידים מוכיחות לא הויין ידים והכא נמי אע"ג דמוכחא מילת' דואת נמי קאמר אפ"ה כיון דידים נינהו כמאן דאמר לה ואת חזי דמי ולא תפסי בה קידושין. ומי מיבעיא ליה וכו' ומשני הדא מיגו מאי דס"ל לשמואל קאמר ליה לאביי כלומר הך מילתא דא"ל ר"פ לאביי לאו משום דס"ל דידים מוכיחות לא הויין ידים והכא גבי קידושין קאמר דהויין ידים משו"ה ק"ל והיינו דקא"ל לאביי והיינו וכו' ע"כ.
הדין אגיא וכו' אוגיא כעין אגם ואית דמפרשי כעין ערוגה כדקאמר בפ"ק דברכות כי כסלא לאוגיא פ"י.
מכלל דכי אמר וכו' מדקא מבעי' ליה אאידך הא והדין אי הוה פאה או לא אלמא דכי אמר תהוי שדה כולה פאה דהויא פאה והתניא דמסייעא לך פאת משדך לא נאמר אלא פאת שדך כלומר פעמים שכל שדהו נקרא פאה פ"י. וז"ל הרא"ם מכלל דכי אמר תהוי כולה שדה פאה הויא וכו' ה"מ לתרוצי ב' שדות הוו ובעו למעבד ב' פאות אבל רוצה לפ' האמת אין והתניא בניחותא ת"ל לא תכלה פאת שדך בקצרך ולא כתי' פאה (ובשיטה אחרת כתב הוא ז"ל דה"ל למכתב פאת לבד) בשדך ש"מ דיכול אדם לעשות כל שדהו פאה ומהשתא מהדר ר"פ למילתיה קמייתא דקבעי יש יד לפאה מי אמרי' כיון דאיתקש פאה לנדרי קרבנות כדאמרינן לקמן מה נדרי קרבנות יש להן יד כדכתיב כי יפליא וכו' אף פאה יש לה היכא דאמר הדין אוגיא ליהוי פאה והדין הואיל וידים מוכיחות הן אמילתיה קמייתא קאי הוי פאה א"ד אע"ג דידים מוכיחות הן לא הוי פאה דכי איתקש פאה לנדרי קרבנות למיקם עליה משום בל תאחר הוא דאיתקיש שאם איחר ולא נתן פאת שדהו עובר משום בל תאחר דבהאי קרא כתיב בל תאחר אבל לענין ידות והיכ' איתקש וכו' מעמך זו לקט שכחה ופאה מעמך משמע כל שיש עליך ליתן נדרש מאתך ע"כ.
הר"ן בד"ה יש יד לצדקה וכו' פי' את"ל וכו' ועוד אפשר לומר דר"פ כולהו בחדא זמנא בעיינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשה וכ"ש שלא הוצרך להזכיר ר"פ כי אם בפאה לפי שכולם ענין א' הם. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ז.</h2>
א"ד לבל תאחר הוא דאיתקש וכו' דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מל"ת וכדרבי אבין והיינו בל תאחר. הרא"ם ז"ל.
חדא מגו חדא קמבעיא ליה וכו' ואע"ג דהכא לא איפשיטא מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיטא ליה לרבינא גופיה בפ"ק דשבת דאין זימון דקאמר מתפלל אדם בבית המרחץ חדש ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד ואת"ל קאמר. הרא"ם ז"ל.
תיבעי ליה. תיבעי במקום תיקו השנוי בתלמוד כי הכא ובמס' נזיר ובמס' הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת כשאלה שלא נפשטה בבית המדרש והאי תיבעי אכל הני בעיי דבעינן לעיל קאי. הרא"ם ז"ל.
אמר ר"פ בנדינא ממך וכו'. נ"ב אמר ר"פ היכא דא"ל איניש לחבריה נדינא ממך כ"ע ל"פ דאסיר לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה היכא למתלי ולמימר דה"ק מרוחקני ממך דלא יתיבנא בד' אמות אבל הכא כיון דאמר נדינא ממך ידים מוכיחות הן דהכי אמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר והיכא דאמר משמיתנא ממך כ"ע ל"פ דשרי' לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא ל' שמתא ואעפ"י שהוא לשון מעין מנודה אני לך אבל נדינא לא הוי ל' נידוי ולשון בני אדם לא קרו לנידוי אלא בלשון שמתא ונידוי כי פליגי רע"ק ורבנן במתני' דרע"ק מחמיר ורבנן מקילין לישנא דמשמיתנא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לו' מנודה אני לך היכא דבעי למימר לישנא דמשמיתנא ממך משום דע"י השמתא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ד"א אבל נדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמיתנא ממך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה אחרת כתב נדינא ממך כ"ע ל"פ דאסור ולוקח נמי נדינא לשון נע ונד כמו מרוחקני משמיתנא דשרי דשמתא שם מיתה משמע ע"כ.
רש"י בד"ה בנדינא ממך וכו' דהיינו ודאי לכ"ע אסור ע"כ. נ"ב מפ"י נדינא ממך אית דגרסי נדינא בדג"ש וזה וזה הפרשה ודכ"ע ל"פ דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דא"ל מופרשני ממך דמי ע"כ.
<h2>דף ז:</h2>
אין מתירין לו אלא בפניו. י"מ מפני החשד כמ"ש בהר"ן אבל הריב"ם מפ' כדאמרינן גבי נדרים בפ' ר"א במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ואין נראה כלל חדא דבפניו דנדר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה ועוד דכי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך ה"ט כלל. הרא"ם ז"ל.
הוא עצמו יהיה בנידוי. י"מ השומע יהא בנידוי כלומר ראוי לנדותו וי"מ השומע צריך הוא לנדות עצמו וי"מ ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאלו נדוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל.
ה"ד כי הא דמר זוטרא וכו' נ"ב ה"ד דמנדה לעצמו דכיון דת"ח הוא אין מוציא ש"ש לבטלה ומצי לשנויי דאיתרמי אלא ניחא ליה לאשכוחי בהיתר. הרא"ם ז"ל.
<h2>דף ח.</h2>
מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו' כגון לעשות לו סוכה ולולב והלא מושבע ועומד מה"ס וכיון דמושבע ועומד עליה מהר סיני ה"ל כמוצי' ש"ש לבטלה דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה לזרז עצמו לעשות מצוה ולעולם אי עבר ולא עבד אינו לוקה על אותה שבועה דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ"ל דאי בעי פטר נפשיה וכו' ואי לא מקיים עבר משום לא תשא אבל בההיא קמייתא דרב גידל לא לקי משום שבועה דעכשו דה"ל מושבע מה"ס ואין שבועה חלה על שבועה. פ"י. וז"ל הרנב"י מנין שנשבעין לקיים את המצוה שמותר לישבע שיקיים את המצוה ואין בכך כלום משום שבועת שוא וחנם אעפ"י שכבר נשבע על כך בה"ס שנאמר נשבעתי והלא מושבע על כך בה"ס הוא כלומר והיאך היה דוד נשבע על המצוה אלא קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי נפשיה לקיימה והאי והלא מושבע ועומד וכו' לאו פרכא דתלמודא הוא אלא רב גידל גופיה הוא דקאמר הכי לפרושי מילתיה ע"כ.
משו"ה חייל שבועה עליה וכו'. פי' להתחייב עליה שבועת ביטוי אם לא קיים שבועתו לפי שלא נשבע על פרק זו ועל מס' זו בה"ס דבק"ש שחרית וערבית פטור מאותה שבועה מיהו הוי מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא יעסוק בתורה כל היום. הרנב"י ז"ל.
<h2>דף ח:</h2>
מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכו'. נ"ב או היא בעצמה צריכה לבא אי לא מכנפי לה דקנסי' לה אבל אי לא משום קנס לא היתה צריכה לבא דאפי' בלא ידיעתה אם התירו מותר אם הוא יודע שמתחרטת כדאמר בשלהי קידושין גבי אישה הפרם וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וי"מ שהיא אמרה לבעלה להתיר נדרה והוא חלק כבוד לרב אשי והלך לפניו בלא ידיעת אשתו ושאל אם יכול להעשות שליח בלא ידיעתה דשמא אם היתה יודעת שהייתי בא לפניו לא היתה מתחרטת ונמצא שאין ההיתר כלום וא"ל רב אשי אי מכנפי אם היו מכנפי' ועומדין המתירין מאחר שאינו צריך להוציא קול לחזר אחריהם רוצה היא בהיתר ואי לא דצריך לחזר אחריהם לא דמתביישת היא בהוצאת קול ולא ניחא לה בהיתר דעל דעת כן לא נתחרטה. והקשה רבינו שמואל בפ' השולח גבי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ותשלח שליח להתיר נדרה כי הכא ולא תתבזה ומוחקין לחרטת אשתו והגירסא לנדוי א"ש אבל נדר צריך לפני הנודר ואמר לו ר"ת אחיו אפילו על ידי שליח איכא ביזוי דהא אלמנה מוכרת שלא בב"ד מטעם דאין אדם וכו' ואמאי תמכור ע"י שליח אלא ודאי אפילו ע"י שליח איכא ביזוי ועוד נידויא אינו לשון תלמוד אלא שמתא. הרא"ם ז"ל.
ש"מ תלת ש"מ לא שרי למשרי נדרא באתרא דר' וש"מ כי מכנפי ש"ד וש"מ לכנופי לא. ס"י.
הרא"ש בד"ה ושמתא וכו' במקום שיש חילול ה' וכו' נ"ל לפ' שאם נידה תלמיד בשמתא אדם אחד לכבודו דתלמיד מנדה לכבודו אם נתפייס עמו יכול להתירו אפי' במקום רבו. הרא"ם ז"ל.
חירגא דיומא. שנראה כאבק בזריחת השמש כשנכנס לבית דרך החלונות מסי לכ"ע בין לצדיקים בין לרשעים ופליגא דר"ל דאמר לא מסי אלא לצדיקים אבל רשעים ולהט אותם היום הבא ואית דמפ' ככתוב בהרא"ש ז"ל והראשון עיקר הלשון. גי'.
<h2>דף י.</h2>
לפי שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י כדי שיתחייבו קרבן למקום עומדין וכו' אמר ר"ש ח"ו שהצדיקים הראשונים מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו קרבן למקום אלא הרוצה וכו' ס"י.
דתניא ר"א הקפר וכו' עיין בתו' סוטה דף ט"ו א'.
<h2>דף יא.</h2>
אי ר"מ לית ליה מכלל וכו' עיין בתו' סוטה דף י"ז א'.
<h2>דף יא:</h2>
רש"י בד"ה בין שאוכל וכו' אבל האי לא משמע וכו' דהא בפי' אמר האי תנא הכי הוא דהוי מכלל לאו אתה שומע הן היכא דאמר חולין שלא וכו' הא שאוכל לך לא אלא קרבן משמע דהאי תנא האי הוא דמשמע וכו' כצ"ל. וז"ל פ"י ופליג אתנא דמתני' דאלו תנא דמתני' כל כי האי לישנא לא חולין שאוכל לך קרי ליה מכלל לאו וכו' כדפי' לעיל דאוקי לה כר' יהודה ע"כ גי'.
<h2>דף יג.</h2>
אלא לאו דמחית בשר זבחי שלמים גביה ואמר זה כזה וכו'. ס"י.
<h2>דף יג:</h2>
רש"י בד"ה לא קרבן לקרבן משמע לא קרבן. גי'.
<h2>דף יד.</h2>
האומר לאשתו וכו' כל סיפא דמתני' עד שלא יקל את ראשו בכך ורמינהי וכו' הא בת"ח הא בע"ה תנ"ה הנודר בתורה לא אמר כלום אר"י וצריך שאלה לחכם אר"ן וכו'. נ"א.
<h2>דף יד:</h2>
ואי בעית אימא רישא דמחתא אארעא והא קמ"ל דאע"ג דמחתא אארעא ואמר במ"ש בה מהני סיפא דנקיט לה בידיה והא קמ"ל כיון דנקיט לה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר וכו'. נ"א והיא על דרך גירסת הר"ן. במ"ש בה מהני ואבע"א וכו' ס"י.
<h2>דף טו.</h2>
והא"ר יוחנן וכו' וישן לאלתר אלא פשיטא דאמ' וכו'. ס"י והיא גי' התו'.
<h2>דף טו:</h2>
וק"ל לר"י א"ל ר"ן ה"ה וכו'. ס"י.
<h2>דף טז.</h2>
דאי ר"י דלא שני ליה קרבן ולא שאני ליה כקרבן וכו' נ"א בס"י והיא גי' הר"ן ז"ל.
רש"י בד"ה מתני' דהכא הא קתני דליהוי מותר אלא הא קרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי וכו'. גי'. וזה נראה יותר שהוא דרך רש"י ז"ל.
היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא שוב אמ' שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר רב אשי וכו' נ"א והוא גי' הרא"ש ז"ל.
<h2>דף יז:</h2>
הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומחר וכו' נ"א. דכוותה גבי שבועה לא חיילא כה"ג קאמ' וכו' ס"י. והיא גי' התוס'.
<h2>דף יח.</h2>
לישנא אחרינא וכו' אין לשון זה בס"י ואולי זאת היתה גי' הרא"ש ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
ואי ר"א מי ס"ל ליטמא טמא והתניא וכו' ס"י.
ר"י מתיר ספק נזירות להקל ר"ש אוסר ספק נזירות להחמיר וכו' ס"י.
<h2>דף יט:</h2>
הא מכירין אסורין אלא אמר רבא היינו טעמיה דר' יהודה גבי וכו'. ס"י כגי' הרא"ש.
והא אמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון שהאומר הריני נזיר שמשון הרי הוא נזיר שמשון ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים אי תניא תניא אי תניא דלר' יהודה אינו מיקל בתער כי אמר הריני נזיר שמשון דמיחל חיילא עליה נזירות בתנאי נמי חיילא דכיון דספקו לא חמיר טפי מודאי מעייל איניש נפשיה לספקא. פ"י.
רש"י בד"ה אי תניא תניא וכו' וליכא למימר דר' יהודה אדר"י כך מצאתי בס' מוגה ויתכן לפ"ז דרש"י יפרש כפי' הרא"ש ז"ל בפי' אי תניא תניא לבד גי'.
<h2>דף כ.</h2>
אמר מר אין נשאלין מהן והדר תני וכו' ס"י והיא גי' התו'.
אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול ואל תהי וכו' ס"י והיא גי' רש"י.
<h2>דף כ:</h2>
בני אימא בני שנואה וכו' ס"י.
מתני' קונם שאיני וכו' בס"י שאני בכולהו כגי' הר"ן ז"ל.
<h2>דף כא:</h2>
א"ר יהודה א"ר אסי ד' נדרים וכו' נ"ב נר' דגי' התו' היא אר"י אמר רב ד' נדרים וכו' וכן למטה ועיין בהר"ן ז"ל בד"ה כדו תהית וכו' וגי' הרא"ם כגי' התו'. גי'.
ואת אמרת צריכין שאלה לחכם התירו תנן אמר לך בנולד ואידך אי הכי לימא פותחין רב יוסף וכו' ס"י.
אין פותחין בחרטה ורב הונא סבר פותחין בחרטה דההוא דאתא וכו' כצ"ל ועיין בתו' מנחות דף ק"ג ע"א.
א"ל כדו תהית א"ל אין ושרי' וכו' א"ל בעית נדר א"ל וכו' כצ"ל וכ"ה גי' רש"י.
<h2>דף כב.</h2>
אנן לא פתחי' בהא ולא פתחי' בהדא אחרנייתא לא פתחי' בהא דאמ' רבה וכו'. ס"י.
<h2>דף כד:</h2>
וש"מ פליגי רבנן עליה בבתרייתא וכו' הלכה כראב"י הלכה מכלל דפליגי ש"מ ס"י ועיין בהר"ן.
מידעם קאמ' הרי יצאת שבועה לשקר אמ' אביי וכו' אלא אמ' רבא לעולם דאמ' שבועה אם לא ראיתי לאו א"ר עמרם אמ' רב באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך הכא נמי דאמ' יאסרו וכו' גי' הר"ן. ובס"י גרסי' הכי היכי דמי שבועת הבאי אמ' אביי וכו'. גי'.
<h2>דף לג.</h2>
אמ' ר"פ פשיטא לי שק וכו' ובמתני' אוכל נפש ומקום וכו'. ס"י.
<h2>דף לד.</h2>
לא מיהדר מאי תפול וכו' ס"י וכ"ה גי' רש"י.
רש"י בד"ה אלא למ"ד וכו' אחדא קתני דהתם כיון דקאי אנכסי מחזיר וכו'. נ"א.
<h2>דף לד:</h2>
במתנה אסור ודילמא עליך לאפוקי דאי גניב מיגנב א"ל לא וכו' ס"י.
<h2>דף לה.</h2>
קונם פרה שאני קנוי לך אלא זו נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו וכו' ס"י. וכן בקרדום ונ"ב עיין בהרי"ץ והריטב"א ז"ל.
הר"ן בד"ה איתיביה וכו' עד סה"ד נ"ב כלומר דאינה פנויה כדקאמרת נכסי עליך אם יש לו פרה אלא זו או שאסר וכו'. גי'.
<h2>דף לו:</h2>
אלא לאו לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת לעולם ס"י וככתוב בהר"ן.
<h2>דף לח.</h2>
אם דאמנון אם דבמקום כאשר דעשיתי אם דכי גואל. ס"י.
<h2>דף מז.</h2>
האומר לחברו וכו' למימרא דאדם אוסר דבר שברשות חברו לכשיצא מרשותו ובעי אבימי וכו'. ס"י.
<h2>דף נא:</h2>
מתני' מטרית טרופה מותר בציר ובמורייס גי' הר"ן.
<h2>דף נב:</h2>
תניא המודר מן החלב מותר בקום ור' יוסי אוסר מן הקום מותר מן החלב ור' יוסי אוסר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה ורמינהי וכו'. ס"י ועיין בהר"ן.
<h2>דף נד.</h2>
אלא שהדלועים בכלל ירק ואסור וכו' תנן התם אמ' לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד תן להם כבד ונתן להם בשר השליח מעל מאן תנא א"ר חסדא מתני' דלא כרע"ק דתנן השליח שעשה וכו' ואי ר' וכו' ס"י.
<h2>דף נד:</h2>
ובקנה ובלב וכו' ס"י. ואוכליהון לאו בר איניש קרבים לאו בשר לענין נדרים א"נ לענין זביני ואוכליהון לאו בר איניש לענין הקזה ס"י נ"ב וזה הפך מפירש"י ועיין בחי' הריטב"א ז"ל גי'.
רש"י בד"ה [רבן שמעון] אבל בקרבים וכו' נ"ב האי מילתא כולה דמפ' הכא דרשב"ג לא סבר לה כר"ע ובעניינא אחרינא גריס לה ואפשר שהיא הגי' הכתובה בגיליון ע"כ מפ"י.
דאפשר ע"י שליקה דגים לא אפשר אביי אמר וכו' קשים לעינים איני והאמר שמואל וכו' נ"א.
<h2>דף נה.</h2>
למימרא דדגן כל דמידגן משמע וכו' עיין תו' בכורות דף נ"ד ע"א.
<h2>דף נה:</h2>
כל גיא ינשא ואח"ך פסקא דמתני' אבל הנודר מן הדגן אסור בכל וכו' תניא הנודר מן וכו' אמר רבב"ח כיתונא דצלמא תניא וכו'. נ"א.
הר"ן בד"ה כל גיא וכו' מייתי ראיה שהיושב בגיא סופו לעלות וכו' נ"א.
<h2>דף נו.</h2>
אני מוכר לך מראהו עלייה לימא ר"מ היא וכו' ס"י ונ"ב עיין בהרנב"י ז"ל.
<h2>דף נז.</h2>
הרא"ש בד"ה שאת עושה ואני אוכל עד הפסח וכו' כך היא הגי' בס"י.
שאת נהנית לי עד הפסח וכו' נ"א עד הפסח ואיני אוכל גי'.
<h2>דף נח:</h2>
רש"י בד"ה ומעשר וכו' ליש' אחרינא ממקום אחר וכו' נ"ב מפ"י מעשר עליה ממקום אחר לפי תרומת מעשר שבה אבל מניה וביה לא דכל ליטרא וליטרא איכא למימר האי הוא דגדלה בתר הכי דפטורה שכבר הפריש מהן מעשר ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ע"כ גי'.
<h2>דף נט.</h2>
אבי אמו עסיקי' א"ה היינו דקתני וכו' אותה סאה אלא בשלמא וכו' מקטיר עליה אלא תרומה וכו' כצ"ל ובסי' כ"ה הגי' אבי אמו כהן עסיקי' א"ה אימא סיפא אם היתה טהורה תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה ואי בנפלו לו אמאי חוץ מאותה סאה אי בעית וכו'. גי'.
<h2>דף ס.</h2>
מתני' ושבת לשעברה וכו' ושביעית לשעבר' וכו' נ"א וכפי' הר"ן.
<h2>דף סד:</h2>
קסברי הנהו שמתו והא וכו' נ"א.
<h2>דף סה.</h2>
דכתיב ויבא אתו באלה וכתי' וגם וכו' מאי קא עביד צדקיהו לאו הכי הוה וכו' א"ל איתשיל אשבועתא א"ל ומי מיתשלין אשבועתא א"ל אין וכו' ובמתני' ואינן כנולד וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם וכו' קונם לבית זה שאני וכו' א"ל מת וכו' ואינו כנולד ואין חכמים וכו' ובגמ' ור"י אמר כבר מת וכו' כצ"ל. נ"א.
<h2>דף סה:</h2>
מתני' וחי אחיך עמך שמא יעני ואין וכו' ובגמ' נימא ליה כל וכו' מאי דמטי לי וכו' כצ"ל ונ"א לימנו ליה גבאי סהדי וכו'.
רש"י בד"ה ש"מ אין מסדרין אין משיירין לב"ח כלום דהכל וכו' נ"א.
<h2>דף סו.</h2>
רש"י בד"ה ותיפוק ליה וכו' וה"ל נדר בטעות ועוד וכו' נ"ב מפ"י דהכי משמע והלא המיושן אינו רע ועוד שיפה לעינים כלומר חדא ועוד קתני ע"כ.
<h2>דף סז:</h2>
ומינה בעל אין מיפר בקודמין ארוס מיפר בקודמין לאו משום וכו' גי' הר"ן.
<h2>דף סח.</h2>
בעל מיגז גייז וכו' עיין תו' זבחים דף ק"י ע"א.
<h2>דף סט.</h2>
רש"י בד"ה יש שאלה בהפר היכא דקיים האחר וכו'. נ"ב צ"ע דהא אמרי' לעיל כי איצט' כגון דהפר אחד וקיים אחד וחזר המקיים ונשאל וכו' גם לפירש"י הב' מאי מיבעיא ליה גם במ"ש דבאותה שאלה דהקמה לא הוי מופר לה. נ"ב צ"ע דהא אמרי' לעיל מהו דתימא מאי דאוקי עקריה קמ"ל דמפירין וכפירש"י הא' מאי מיבעיא ליה ע"כ גי'. וז"ל פ"י יש שאלה בהפר או לא דנדר שלם מתירין ולא חצי נדר ת"ש דא"ר יוחנן נשאלין על ההקם שמתיר נדר שלם ואין נשאלין על ההפר דלא הוי נדר חשוב ושלם ואין נשאלין על ההפר ועל נדר שלם שואלין ולא על חצי נדר יש שאלה בהקם או לאו כגון שקיים א' מהם בנערה מאורסה ובא השני ונשאל על הנדר והתירו חכם מי אמרינן כיון שקיים הנדר שוב אין נשאלין עליו ולא הוי שאלה מעליא א"ד כיון שהותר הנדר הוי נעקר יש שאלה בהפר שאם הפר א' מהם ובא א' מהם ולא רצה להפר אלא נשאל לחכם על הנדר והוי חציו בהפרה וחציו בשאלה מי הוי מותר או לא ע"כ.
<h2>דף ע:</h2>
אב מפר לחודיה וה"מ בנדרים וכו' לא מצי מפר אב דאי בנדרים שנראה לארוס מבנעוריה וכו' נ"א והיא גי' רש"י לפי' א'.
<h2>דף עא.</h2>
כיצד שמע אביה ולא הפר (בה) [לה] וכו' שמע בעלה ולא הפר לה וכו' נ"א.
<h2>דף עח.</h2>
הרא"ש בד"ה להכשיר וכו' ובחד ליכא למימר וכו' נ"א.
<h2>דף פב.</h2>
שתביא אתה ת"ש מסיפא פירות וכו' שתביא אתה א"ה אימא סיפא אם לא היתה וכו' ואי אמרת וכו' אלא רישא דקאמר אמאי וכו' כצ"ל ונ"ב רש"י ז"ל לא גריס ואי אמרת וכו' גי'.
<h2>דף פג.</h2>
משום דחטאת העוף אתיא על הספק הלכך אתיא נמי לחצי נזירות איתיביה וכו' ס"י.
<h2>דף פד.</h2>
ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר חלקו א"ל שאני הכא וכו' נ"א.
<h2>דף פד:</h2>
מאי לאו למ"ד א"צ לקרות שם קסבר ספקו אינו טובל וכל שספקו אינו טובל אית ליה טובת הנאה וכו' כצ"ל ונ"ב וכ"ה בס"י ועיין בהרי"ץ ז"ל וגי' רש"י ז"ל לית ליה טובת הנאה וכיון דלית ליה טובת הנאה מיתהניא גי'.
א"ל אביי דילמא דכ"ע וכו' ס"י.
<h2>דף פה.</h2>
מאי לאו בהא קמיפלגי דר' סבר לאו כמי שהורמו דמיין וה"ל כמאן דגנב ממונא דבע"ה הוא ור"י ב"י סבר כמי שהורמו דמיין וה"ל כמאן דגנב מיניה תרומה בפ"ע וחולין בפני עצמן דלא משלם ליה אלא חולין ואי וכו' שוייה עפרא בעלמא ולישוייה עפרא בעלמא לא קנייה ליה ס"י.
רש"י בד"ה ר"י בן נורי אומר להכי יפר וכו' ז"ל פ"י דאע"ג דליכא למיחש להעדפה אפ"ה יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה דילה וחייל עלייהו הקדש בשעת גירושין ותהא אסורה לחזור לו דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אע"ג דלכשיבא לעולם דהיינו נמי כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו ור"ע סבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כיון דהוי שלה לאלתר כשבא לעולם אבל בהא דר"י בן נורי דסבר דחייש לגירושין אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ע"כ גי'.
<h2>דף פה:</h2>
רש"י בד"ה ושאני קונמות וכו' אלא יאסר דבר וכו' ז"ל פ"י אלא יאסר דבר שב"ל על חברו אפילו בלשון קונם דחמיר דכשיבא לעולם הויין של חברו דקאמר הלכה כר"י דאמר יפר אע"ג דכשבאין לעולם הויין מעשה ידיה שלו קאמר דכשיוצאין מתחת ידו כשיגרשנה שיהא איסור קונם חל עליהם שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו ואפילו בלשון קונם והכא נמי דומיא דפירות חברו על חברו הוא דמעשה ידיה שלו הן כשבאין לעולם ע"כ גי'.
<h2>דף פו:</h2>
א"ה ל"ל שמא יגרשנה וליקדוש מהשתא תני ועוד שמא יגרשנה א"נ אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל וכו' למימר' דאותה דוקא הוא וכו' ס"י.
<h2>דף פז.</h2>
ומקדיש ומגרש נ"א ועיין תו' מנחות דף פ"א ע"ב.
<h2>דף פח.</h2>
אמר רבה הכא בענייניה דקרא פליגי ר"י וכו' אלא ש"מ בלא ראות לרבות את הסומא והכא מענייניה דקרא ר"מ סבר ביום שמעו ביום שמעו תרי זמני כולה שמיעה משמע ור"י סבר ושמע אישה ושמע אביה מקצת שמיעה משמע. ס"י.
<h2>דף צ.</h2>
רש"י בד"ה ואי אמרת וכו' על חכם ברישא ומי ידעי הי קמא וכו'.
הכי אמר אבוך משמיה דרב פפי וכו' נ"ב בס"י גריס הכא רב פפא ולעיל רב פפי ואית דגרסי איפכא. גי'.
<h2>דף צ:</h2>
למימרא דלא חל נדר ולא הוי מעשה וכו' נ"א.
<h2>דף צא:</h2>
ההיא אתתא דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא ההוא יומא הוה בדיחא דעתה בהדיה אמר לה האידנא מ"ש אמרה ליה מעולם לא טרחתי בתשמיש כי האידנא א"ל וכו' נ"א ועיין בהרי"ץ ז"ל.
